דבר המנהלת -- בבוא ספטמבר, בבוא תשרי
ושוב העונה הזאת של השנה, הימים ההולכים ומתקצרים המבשרים על סוף הקיץ המתקרב, והנה כבר ספטמבר עם הבטחות לסתיו. שוב העונה הזאת של השנה ואיתה חודש אלול, חודש הסליחות, חודש הסוגר שנה ופותח בסיומו את הימים הנוראים של שנה חדשה.
לכולנו יש על מה לבקש סליחה, בפני מי להתנצל, לכל אחד מאתנו באופן אישי ולכולנו כחברה קשוחה, אטומה לרגשות ולצרכים של מי שמשתייכים לשוליה. המציאות מדברת בעד עצמה: אנחנו חיים בחברה הנשלטת על ידי ממסדים חסרי לב, בירוקרטיים ומרושעים ביחסם לאנשים שאנחנו במרכז לקהילה אפריקאית בירושלים קשורים אליהם כל כך: מבקשי המקלט מאריתריאה, אתיופיה, מסודן וממקומות אחרים, אנשים נטולי זהות רשמית, חסרי מעמד, חסרי זכויות שהשנה העברית החדשה שבפתח גם אם היא מציינת תקווה להתחלה חדשה אינה מבטיחה להם הרבה.
מבקשי המקלט שלנו, כפי שאנחנו איננו חדלים ללמוד להכיר אותם, אינם תובעניים. אין להם דרישות מיוחדות. אין להם בכלל דרישות. הם אינם מציגים אפילו רשימה של בקשות שמישהו אמור למלא אותן עבורם. הם מאורגנים באופן חלקי בלבד. הם חפים מכל כוחנות. הם אנשים שנאלצו לברוח מארצותיהם, ממשטרים אפלים שסיכנו את חייהם. הם מבקשי מקלט, פליטים, קורבנות של רדיפות, אלימות, פגיעות וטראומות גופניות ונפשיות. לא, הם אינם תובעניים ואם לדייק מה שהם מבקשים מסתכם במעט מאוד: הכרה בהיותם בני אדם, ילדות וילדים, נשים וגברים, אבות ואמהות, קהילה שיש לחבריה צרכים בסיסיים והם ראויים וזכאים לכך שהחברה הישראלית תעניק להם זכויות בסיסיות כאלה: לחיות בלי חרדה מפני גירוש, לאפשר לילדיהם חינוך ושירותי בריאות, להתיר להם להתפרנס בלי לגזול נתחים מהכנסותיהם ובמישור העקרוני והאנושי ביותר - לתת להם ביטחון יחסי בחיי היום יום ולאפשר להם חיים בכבוד.
בל נשלה את עצמנו: הסיוע והתמיכה המוסרית שאנחנו ב-JACC וכמונו ארגונים וגופים שונים ברחבי הארץ הפועלים למען מבקשי המקלט באשר הם אינם עונים לכל הצרכים של הקהילה שלמענה אנו פועלים בירושלים. רק שינוי במדיניות הממשלה וגישה נאורה יותר, אנושית יותר, כן – מדיניות מוסרית ויהודית יותר - יוכלו לשנות לחלוטין את חייהם של מבקשי המקלט. אך העשייה שלנו חשובה, חיונית, מועילה. הפעילות של המתנדבים הרבים שלנו, נשים וגברים מופלאים ומעוררי השתאות על המסירות והמחוייבות שלהם, מייצרת בכל זאת איזושהי "נקודת מפנה" ביחס למבקשי המקלט.
בבוא ספטמבר, בבוא תשרי אני מבקשת סליחה ממבקשי המקלט בעיר שלא הגענו אליהם, אני מתנצלת בפני אלה שכן נהנים מכמה מהתכניות שלנו על כך שיש דברים שאין בכוחנו לעשות. אני רוצה להבטיח שלא רק בעיני ההנהלה, הצוות ועשרות המתנדבים שלנו אלא בעיני חלקים לא קטנים בחברה הישראלית מבקשי המקלט הם בהחלט בני אדם, אנשים מיוחדים ונפלאים. רבים בישראל רואים אותם היטב, מזהים את מצוקתם ומזדהים עם כאבם של מבקשי המקלט והפליטים. בעונה הזאת של השנה, שיש בה סיום ויש בה התחלה, יש בה יאוש אך גם תקווה – אני מאחלת למבקשי המקלט, למתנדבים שלנו, לתומכים הנדיבים שלנו ולידידי העמותה שנה טובה יותר, שנה של סיכויים גבוהים יותר לשינוי חיובי במעמדם ובזכויותים של מבקשי המקלט. אנו ב-JACC רואים את הקהילה בתכניות שלנו ורואים את הילדים במסגרות שנועדו להם. מי שמסתכל בעיני הילדים האלה, בשמחה שלהם, במתיקות שלהם, בתמימות שלהם חייב להאמין שיש תקווה, שאיפשהו ממתין לכולנו עתיד טוב יותר.
