שלום כיתה א'
בדרך כלל אנחנו רגילים לשמוע על אוכלוסיית מבקשי המקלט בהקשרים שליליים שונים. אם אנחנו מאמינים
שמקומם של מבקשי המקלט אינו בישראל, ואף רואים סכנה בעצם שהותם פה – באופן טבעי האוזן שלנו תקלוט ידיעות על אלימות של מבקשי המקלט (על אף שלא מדובר באוכלוסייה אלימה יותר מכלל האוכלוסייה הישראלית). מן הצד השני, אם אנחנו מאמינים בזכויות הפליטים – תשומת ליבנו תפנה לעוד ועוד ידיעות על הפרה קשה שלהן מצד המדינה.
במסגרת מאמציי לפעול למען מרקם חיים מעט יותר חיובי של החברה שבה אני חיה, אני רוצה להרחיב את אופן ההסתכלות, ולחלוק משהו מהחוויה האישית שלי, לשתף בסיפור שבוודאי לא יתפוס כותרות, אבל אולי ישנה לטובה משהו בחיי המעורבים והמעורבות בו. אני גם מאמינה, שכמו בכל נושא אחר, ככל שנתרגל לשמוע ולהיפגש בסיפורים אנושיים חיוביים – כך נוכל לפתח קצת יותר תקווה ואמונה ביחס למצבה המורכב של החברה הישראלית, פחות נתקע במחשבות על כמה שהכל כאן גרוע, ובעצמנו נפעל יותר ויותר בדרכים חיוביות.
ולעניין - זו השנה השלישית שאני שותפה לפרויקט הנהדר "שלום כיתה א'". השנה הפרויקט התחיל שניה וחצי אחרי שחזרתי מהודו, לא יכולתי לוותר עליו, ועשיתי הרבה אקרובטיקה כדי להצליח לקחת בו חלק. מדובר בפרויקט הכנה לכיתה א' לילדות ולילדי הקהילה האפריקאית בירושלים. הילדים והוריהם מקבלים ליווי נרחב במגוון היבטים הקשורים למעבר לבית הספר. מעורבים בו נשים ואנשים נפלאים שפועלים בכל ליבם על מנת לייצר תנאים טובים להשתלבותם של אותם ילדים במערכת החינוך ובחברת בני גילם. תרומתי הצנועה לפרויקט היא בהפעלת קבוצת הכנה לכיתה א', שמתמקדת בהיכרות ראשונית עם מאפייני ביה"ס, בהקניית מיומנויות לסדר וארגון עם הציוד, בהתנסות ראשונית בכתיבה ועבודה עם מחברת ועוד.
השנה אחת הילדות כל כך הופתעה לשמוע שיש בביה"ס גם ילדים גדולים יותר, ובאמצע המפגש היא נעמדה על הכיסא שלה כדי להמחיש כמה גבוהים הם. ילדה אחרת גילתה שלמרות שחשבה שהיא לא יודעת לכתוב את האות א' שמופיעה בשמה – היא דווקא עושה את זה מצוין. אחרי כל האינטראקציות המתוקות האלה שאני כל כך נהנית מהן, אני חושבת שהחלק האהוב עלי ביותר מתרחש דווקא אחרי שהקבוצה מסתיימת, כשאני עוברת ברחובות נחלאות, או נוסעת באוטובוס, ורואה את הילדות והילדים שהשתתפו בקבוצה עם תיקים על הגב בדרך לביה"ס ובחזרה. בשבועות הראשונים הם עוד זוכרים אותי וחלקם אומרים לי שלום ומספרים לי קצת על החוויה שלהם בכיתה א'. וגם כשהם כבר מספיקים לשכוח, אני עוד זוכרת את השמות של חלקם, בטח את הפרצופים, ואת המשפחות שלהם והאחים הקטנים שלהם שאולי בשנה הבאה ישתתפו גם הם בפרויקט. הזרות והמרחק בינינו פוחתים, אנחנו חולקים יחד מרקם חיים משותף, שלפעמים מתרחב גם מעבר לפגישה מקרית ברחוב (יום אחד למשל נעם ואני אירחנו חבורת ילדים בחצר של הבית אחרי שנתקלנו בהם בשכונה וכיבדנו אותם במוס שוקולד טבעוני!).
ושוב, פעם אחר פעם, אני נוכחת לראות כיצד ההיכרות והקשר האישי מפוגגים את ההבדלים שנדמה לנו שקיימים בינינו לבין האחר, ומאפשרים קירבה וחיבור. כולי תקווה שבאמצעות המילים אוכל להרחיב את החוויה הזו גם מעבר לעצמי.
