״מה שאתה נותן [לפליטים] אתה מקבל חזרה״

קרוב ל-38,000 מבקשי מקלט החיים בישראל עומדים כעת מול בחירה בלתי אפשרית. עם סוף מרץ, על מבקשי מקלט גברים רווקים לקבל את הצעת התשלום של ישראל על סך 3500$ וכרטיס טיסה ליעד לא ידוע באפריקה, או להישאר כלואים לזמן בלתי מוגבל.

המזל הוא כי ישראל לאחרונה הכריזה כי אלו בעלי בקשת מקלט פתוחה לא יגורשו עד שיסגרו תיקים אלו, ובכך מאפשרים מעט זמן נוסף. עם זאת, לפליטים אלו ומשפחותיהם העתיד לחלוטין לוטה בערפל. רבים גרים בישראל מזה מספר שנים, מנסים להתפרנס ולהשתלב בחברה. למרות חייהם הקשים, רבים נותרים אופטימיים, מציגים גישה אמיצה למרות מצבם. במהלך השנים האחרונות, מתנדבים למען הקהילה האפריקאית בירושלים (JACC) חוו אינטראקציות חיוביות מרשימות ביותר עם הפליטים הללו. ניתן אולי לחשוב כי הנסיבות יובילו אותם להבעת תרעומת כלפי ישראל ומאמצה לגרשם בכוח מהארץ שרבים כל כך מחשיבים כביתם. למעשה, ההפך הוא הנכון. פליטים אלו, על אף הקשיים שלהם, הינם מהאנשים היותר מוקירי תודה ושאינן אנוכיים. הם מפתיעים את המתנדבים במרכז מדי יום בעשייה חסרת אנוכיות ואלטרואיסטית.

מליסה פרגיאדקי, רכזת המדיה של המרכז ומנחת יכולות מחשב, פירטה מפגש עם אחד מתלמידי המחשבים שלה בזמן שהייתה מאושפזת בבית חולים. במהלך שלושת השבועות ששהתה שם, התלמיד הזה הגיע לבקרה באוטובוס והביא לה שקית מלאה במצרכים. למרות משמרת ה-12 שעות של עבודת כפיים, והנסיעה בת שעה וחצי לכל כיוון באוטובוס, בחור זה דאג להראות למליסה את דאגתו כלפיה. הוא הוציא את הכסף לו כל כך זקוק על מצרכים. כמו כן הוא דאג לשלוח הודעות למליסה באופן קבוע להביע את דאגתו. מעשה מעורר השראה זה מדגים כיצד הפליטים מעריכים את המתנדבים ואת גישתם האכפתית כלפי מי שמושיט להם עזרה. לרוע המזל, הבחור נעצר ונכלא בחולות זמן קצר לאחר אירוע זה. אפילו תחת נסיבות אלו, הביא עמו את ספר לימוד האנגלית וייסד קבוצת לימוד מצליחה. לשמחתנו הוא אחד מאלו שהצליחו לעזוב מישראל לקנדה.

רועי גליל, מתנדב במרכז תיאר בפרוטרוט את החוויה שלו במשחקיה החינוכית. נשים מגיעות למרכז ללמוד עברית או אנגלית בזמן שילדיהם במשחקייה ומתנדבים משגיחים עליהם. הנשים מגיעות עם יבוד וצעצועים לחלוק בכל פעם. למרות יכולתם המוגבלת הן עושות מאמץ להיות נדיבות כלפי המשתתפים והמתנדבים האחרים. אחת מהמשפחות אפילו תרמה את העגלה שלהם למשפחה נזקקת אחרת. פליטים אלו רוצים להיות מסוגלים לתת משהו חזרה, להראות את הכרת התודה שלהם מאשר רק לומר זאת מילולית.

אריאלה צביקל, חברת וועד מנהל ומתנדבת, תיארה דפוס של אנשים שנדיבים ומכניסי אורחים בכל פעם שהיא מבקרת בבתיהם, המקבלים אותה עם אוכל. כשהיא נפגשת עם פליטים לקפה, הם תמיד מתעקשים לשלם את החשבון. הם תמיד דורשים בשלומה, ומביעים עניין בחייה. בתרחישים אלו הפליטים בקלות יכלו לבלות את זמנם בעיסוק בצערם ולשתף בסיפורי קשייהם. במקום הם מתמקדים באריאלה ואשרה, מחביאים כל רגש פחד על עצמם.

אריאלה שיתפה גם בסיפור מדהים של חבר מדרום סודן שחש שטוף הכרת תודה על הזמן שהיה בישראל, וסירב להצעת ישראל לשלם עבור כרטיס הטיסה שלו חזרה לסודן. הוא שילם בכספו שלו, ותלה זאת בכך שהוא מסרב לכל צעד נוסף של הכנסת אורחים כלפיו. הוא היה אסיר תודה על הזמן שהיה בישראל, וקיבל גורלו בגישה בטוחה באופן מרשים ביותר. במקרים רבים, הפליטים עזרו לעצמם ולקהילתם באמצעות משאבים שלהם קודם בקשת עזרה חיצונית. ישנה תחושה כי הם אינם רוצים ליצור אי נוחות לאחרים.

בסופה של שיחתנו, רועי הדגיש כי "מה שאתה נותן [לפליטים] אתה מקבל חזרה". הם חשים אסירי תודה כלפי כל מי שמספק אפילו עזרה מינימלית. השירותים שהמרכז מספק חיוניים לאוכלוסייה זו, ועל אף הצורך שלהם, מערכת היחסים הזו איננה חד צדדית. למרות עוניים ואי הוודאות האדירה של עתידם, מבקשי המקלט האפריקאיים משמרים את אנושיותם וערכיהם. אם יורשו להישאר בישראל הם יהיו נכס למדינה.