החוויה שלי

תחילת הדרך הייתה נראית מעט מעורפלת.

כבר אז הבנתי עם מה הארגון מתמודד, את הדינמיות והגמישות שעליו לנכס לעצמו. קיבלתי טלפון של משפחה אליה אני אמורה להתקשר ולקבוע פגישה ראשונה. מספר ימים ואין מענה. כעבור שבוע אני מנסה שוב לטלפן, עונה לי אב המשפחה, מצד אחד מתרגש לשמוע את קולי, מצד שני מתנצל ומודיע לי שהמשפחה עוזבת את הארץ בעוד ימים ספורים.

הבנתי שאני נכנסת לתוך סיפור בו הדרך בו אינה סלולה ועליי לפלס לעצמי את הדרך.

כעבור זמן קצר עדי, שגם היא הופתעה לשמוע את החדשות, סיפקה לי מספר חדש של משפחה אחרת. לאחר שיחה עם עדי, על מורכבות המשפחה ויחס השחקנים בה, הרגשתי מוכנה להתקשר לאם המשפחה.

כשהגעתי לדירה שלי הקשתי את הספרות ומעט התרגשתי בזמן ששמעתי את צליל הקו עד שהאם ענתה. בער בי להתחיל את הדרך.

באותו שבוע, יום חמישי, הגעתי לבית המשפחה עם דף, עט וראש פתוח. לא ידעתי כל כך למה לצפות. מתנשפת מהעלייה במדרגות, אני דופקת על הדלת. פותחים לי אותה 3 ילדים קטנים עם חיוכים ענקיים.

"איך קוראים לך? מאיפה את? את נוצרייה? יש לך אחים? אבא? אמא? מה את אוהבת לאכול?"

שלל שאלות וקריאות ואני מנסה לשמוע ולענות על כולן. האם ניגשת עם התינוקת מברכת לשלום בסגנון אריתראי, 3 נשיקות.

אני מסתכלת סביב, משפחה גדולה, הבית קטן אבל מזמין וחם. אני מתיישבת על הספה בין כל הילדים, שואפת ריח של אנג'רה (שאני כל כך אוהבת), ואז מתחילה לשקוע לשיחה עמוקה עם האם על סיפור המשפחה.

באמצע השיחה נכנסה לבית ילדה חמודה, הנהנו לשלום אחת לשנייה, ומאז אני חונכת אותה.

הדרך שלי עם אותה ילדה מהממת הייתה מלאה בעליות וירידות, אבל כל הזמן בסימן תקווה. אני ואם המשפחה דיברנו די הרבה על תוכן המפגשים, מה כדאי יותר ומה פחות, עד שלבסוף עלינו על המתכון הנכון ביותר. שמחתי שזכיתי לשותפות כזאת, ודווקא עמה.

אמנם המעורבות החברתית אמורה לכלול חונכות אישית, אך הרגשתי שנכנסתי למשפחה מופלאה ויצרתי קשרים טובים עם כל בני המשפחה.

נחשפתי לסיפורים, למורכבויות ולקשיים, מצד שני להמון תקווה, אהבה ותרבות שאי אפשר שלא להתאהב בה.

שמחתי שנפל בחלקי לחוות את אותן חוויות תוך כדי החונכות, כאשר שמחנו, השכלנו, צחקנו ולמדנו, וגם כאשר הצפנו רגשות נדחקים וטראומות שלפעמים גבו אף בכי. באותה נשימה התאהבתי באותם ערבים בהם אכלנו ארוחת ערב כל המשפחה, ואז יצא לי

להכיר את הבדיחות הפנימיות, את ההתנהלות הנעימה, ולפעמים הפחות נעימה, ששוררת בבית.

פשוט – שמחה שיצא לי להכיר באמת באמת, ולא מרחוק ולא מסיפורים. אני מודה על כך.

רותם.

גם ילדי מבקשי מקלט צריכים להתחיל את שנת הלימודים ברגל ימין. תמכו עכשיו בקמפיין מימון ההמונים שלנו כדי לאפשר זאת: https://www.youcaring.com/jerusalemafricancommunitycenter-884065