הולך ומגיע למקום שלי

אפרם טספה 2017: לא מסתנן. תושב צעיר עם עתיד

בעוד שנתיים-שלוש הוא יקבל אזרחות. הוא יהיה בשלבים מתקדמים של לימודיו. הוא יעבוד במקום שיעריך את כישוריו המקצועיים וישלם לו בהתאם, הוא יתנדב במקום אחד או שניים ויפעל למען פליטים מאפריקה והוא יוסיף לתרגומים שלו מתיגרינית לעברית ולאנגלית גם תרגומים לצרפתית. והחשוב ביותר: הוא לא יצטרך לבקש ויזה כל שלושה חודשים ובעוד שנתיים-שלוש יהיה לו דרכון ויום אחד, כשהוא יבוא לבקר את אחותו בירושלים וינחת בבן גוריון בטיסה ישירה ממונטריאול אף שוטר בביקורת הגבולות לא יָעַז לקרוא אז לאזרח הקנדי אפרם טספה – מסתנן.

ב-JACC זוכרים אותו היטב. אחרי הכל אפרם טספה היה בין מייסדי המרכז לקהילה אפריקאית בירושלים והוא חסר מאוד למתנדבים ולחברי קהילת מבקשי המקלט בעיר. אפרם, ארבעה חודשים אחרי שקנדה פתחה בפניו את שעריה, לא שוכח את המרכז בבית יואל במרכז ירושלים. הוא זוכר את חבריו מבקשי המקלט מסודאן ומאריתריאה ואת המתנדבים, והוא זוכר את האנשים הטובים בישראל שעזרו לו ודאגו לו בשבע השנים שחי בארץ, והוא מזכיר את מעבידיו ב"פאסטה באסטה" שעזרו לו להתקבל ללימודים, שטיפלו בו. ואפרם מתגעגע כל הזמן גם לאחותו ולמשפחתה נטולי המעמד בירושלים, והוא דואג לאמו ולאחיו הקטן

באריתריאה. בשיחת טלפון אתו בשבוע האחרון של יוני הוא סיפר בדאגה כי כבר חודשיים לא הצליח לדבר אתם.

קשה לכתוב בקצרה על חייו ולסכם בכמה מילים את מה שהצעיר המופלא הזה כבר חווה בחייו. בשיחת טלפון מקנדה הוא נותן את התקציר הזה: "אני בן 24. ברחתי מאריתריאה לאתיופיה בגיל 17 ומשם הגעתי לסודאן ואחר כך למצרים. הדרך הייתה לא פשוטה," הוא אומר בתמצות, "חוצים יערות ועוברים את המדבר בין סודאן למצרים" עם פקק של בקבוק שרק איתו הוא שותה מים, כמעט בלי אוכל ומריבות עם הבדווים. מדוע נדרש לברוח מאריתריאה בגיל כל כך צעיר? "אריתריאה זאת דיקטטורה כבר 26 שנים. השירות הצבאי שם כמעט ואינו מוגבל בזמן. מגייסים אותך בגיל 17 ואתה יכול להיות מגוייס שנים, עם חופשות קצרות לבקר בבית פעם בשנה, במקרה הטוב, לרוב פעם בשנתיים שלוש." אביו של אפרם נהרג ב-1999 במלחמה בין אתיופיה לאריתריאה. מאחר שמוצאה של אמו מאתיופיה, שם חיים עד היום אחיה הוא הרגיש שמצב משפחתו רגיש ומסובך, פחד מהגיוס לצבא ו"הבנתי שאני צריך לברוח."

ארבעה חודשים אחרי שברח מאריתריאה הגיעה לישראל ונכלא מייד בכלא סהרונים, עד ששוחרר עם שני כרטיסי אוטובוס – לבאר שבע לתל אביב ועם ויזה לחודש שנכתב בה שנאסר עליו לעבוד בארץ. מעמדו בארץ היה ברור: מסתנן. "אתה גר עם אחותך בירושלים?" שאל אותו יום אחד מכר מאריתריאה שפגש בתל אביב וכך נודע לו לראשונה שאחותו, שברחה משם לפניו חיה בישראל. אפרם עבר לירושלים.

קצת פחות משבע שנים חי בירושלים. הוא עבד והכיר אנשים, ובעזרת מעבידיו בפאסטה-באסטה למד עברית ואנגלית ועשה קורס בתרגום רפואי בתל השומר. יחד עם אנשים אחרים שהכיר הקים את העמותה בירושלים "ולא חשבתי על קנדה, בוודאי לא כשלמדתי במכינה של מכללת הדסה וכשהתקבלתי אחרי המכינה ללימודי עיצוב תעשייתי." כל הפעילות הזאת על תקן של מסתנן. עם ויזה שיש לחדשה כל שלושה חודשים. עם הפחד שיגיע צו שישלח אותו לחולות. בלי עתיד. במנהרה שאין שום קרן אור בסופה.

ב-2014. אפרם פגש והכיר חברים חדשים וגם... התאהב בחורה מקנדה "ועלתה השאלה אולי אני רוצה לעבור איתה לקנדה?" הם התחתנו בירושלים ושנה וחצי מאוחר יותר בקשתו לעבור לקנדה עם אשתו אושרה.

ישראל חסרה לו. אבל "לא פשוט לחיות כשאתה לא יודע איפה תהיה בעוד חודשיים. למרות שתמיד ידעתי שאני צריך להתאמץ. להרשים את השלטונות. להוכיח להם שאני עובד ולומד ועושה הכל להיות אזרח מועיל." ועכשיו, ארבעה חודשים אחרי שהגיע לקנדה? "בישראל הכרתי אנשים ובניתי חברים ובמשך חמש שנים התחברתי להמון דברים בישראל ולהמון ישראלים ולאווירה בארץ ולתרבות שלה. בלי מעמד ועם הגדרה של מסתנן הרגשתי מחובר. אבל עכשיו הכל שונה. אני לא מוגדר כמישהו שזהותו או מעמדו תלויים בספקות. אני לא חושש שמחר יחליטו שאני צריך להיות שנה בחולות. ירדה ממני אבן עצומה ששבע שנים סחבתי על הכתפיים. אף אחד אינו רודף אחריי. אני לא חי תחת איום. אני מתנדב במרכז קהילתי דומה לזה שיש בירושלים ואני מנסה לעזור לאנשים שם ומחפש מקום להשלים את הלימודים. אני מרגיש שאני הולך ומגיע למקום שלי. תמיד ידעתי מה אני רוצה לעשות ולא יכולתי. עכשיו יש לי הזדמנות לתת, להגשים חלומות. בישראל אין למבקשי מקלט הזדמנות להגשים חלומות."

הוא מחכה לשמוע מאמו ואחיו הקטן באריתריאה. הוא מחכה לשמוע שאחותו ומשפחתה מסתדרים בירושלים. "הדרך הקשה

שעשיתי מאז שברחתי מאריתריאה היא המחזקת אותי עכשיו. מסע התלאות והטלטלות שעברתי, הקושי העצום הוא זה שנותן לי היום את הכוחות לעמוד ולשרוד ולהיות פתוח לקבל את ההזדמנויות של העתיד."