שתי נשים, שני עולמות ומרכז קהילתי קטן אחד
סרנאי דורי, ילידת אריתריאה היא בת 27 ואם לשלושה ילדים.
אריאלה צוויקל, ילידת ארצות הברית היא בת ה-33 ואם לילדה אחת.
נסיבות חייהן הביאו אותן, כל אחת בנפרד, לירושלים בשנים 2007 – 2008 ואף כי דרכיהן יכלו להצטלב בצמתים שונים ומגוונים
בעיר, המציאות הפגישה אותן דווקא במרכז לקהילה האפריקאית בבית יואל במרכז העיר.
רוב תושבי העיר אינם מודעים כלל לקיומו של מרכז כזה בלב העיר. רוב תושבי ירושלים אינם מודעים כלל לקיומה של קהילה המונה כ-2,500 איש של מבקשי מקלט מאפריקה. גברים, נשים וילדים. אלה אנשים שקטים, נחבאים אל הכלים, נאבקים לשרוד בתנאים קשים ומגבילים, חסרי מעמד אזרחי, תלויי ויזות שהייה שכדי לחדש אותן בכל ארבעה חודשים הם נדרשים לנסוע למשרד
הפנים בתל אביב. בעבר הם היו יכולים לבקש את הארכת הוויזה שלהם במשרד הפנים בירושלים אבל האפשרות הזאת אינה קיימת יותר. עוד ביטוי מעליב ומיותר למאמץ הבלתי פוסק להכביד עליהם ולהמאיס עליהם את החיים בישראל. שיילכו למקום אחר. "אנחנו חיים כל הזמן בפחד," אומרת סרנאי דורי.
לא פחות מתשע שנים היא, סגאי בעלה ושלושת ילדיהם חיים בחוסר ביטחון, בחרדה יומיומית. מה יקרה ביום שלא יאריכו להם את הוויזה? מה יעלה בגורל ילדיהם, שאין להם שום מעמד בישראל הגם ששלושתם נולדו כאן? קצת פחות מתשע שנים, משנת 2009 ליתר דיוק, אריאלה צוויקל מעורבת במצוקות האלה של מבקשי המקלט האפריקאים בירושלים. "יש אנשים שלא מבינים את הפעילות שלי למען הקהילה האפריקאית, אומרים לי 'עניי עירך קודמים' ואני אומרת: האנשים האלה הם עניי עירי. הם פה. הם חיים כאן. בינינו."
שלושה ארבעה חדרים די מבולגנים, די אפרוריים, שאינם משופעים בציוד משוכלל, בקומה השלישית של בית יואל ברחוב יפו
נושאים בתואר המבטיח "המרכז לקהילה אפריקאית בירושלים". בקרוב יעבור המקום ריענון והתחדשות. אריאלה חברה בהנהלה של המרכז. בהתנדבות, כמובן, כמו רוב בעלי התפקידים והפעילים במרכז. סרנאי, השולטת בעברית, פעילה גם במרכז ומתרגמת מטיגרית לעברית ומעברית לטיגרית. היא הייתה תלמידה בכיתה י"א, צעירה בת 17, כשהתחתנה, כדי שלא יגייסו אותה לצבא באריתריאה. "אם הייתי צריכה ללכת לצבא שם זה יכול היה להיות עד גיל 60." בעלה לעומת זאת לא נמלט מהגיוס לצבא. הוא הסתבך שם ונעצר והבין שאין ברירה אלא לברוח מאריתריאה. לסרנאי ולבעלה היה ברור שהיא חייבת לברוח אתו אחרת היא תיעצר. הם נסעו אפוא לבקר את הוריו, שגרו בכפר קטן ליד הגבול עם אתיופיה. הם פגשו שם רק את הסבא של סגאי. אביו ברח מאריתריאה כמה שנים קודם לכן והם ידעו כי הוא חי בירושלים. באחד הלילות הם גנבו את הגבול לאתיופיה. "זאת הייתה סכנה גדולה, כי הרבה אנשים ניסו לעבור את הגבול אבל תפסו אותם והרגו אותם." שלושה חודשים הם שהו במתקן לפליטים באתיופיה, מתקן שנסגר מזמן, ובעזרת אנשים אחרים הצליחו להגיע לסוּדן.
כשסירנאי מתארת את מסלול הבריחה שלה ושל בעלה מארתריאה, קשה לעקוב אחרי כל הפרטים, עוד יותר קשה לדמיין את הסכנה שנשקפה להם בכל רגע נתון. בדרך לא דרך הם הגיעו מסודן למצרים, תחילה לאסואן ומשם לקהיר "ושם מצאנו אנשים שעזרו לנו להגיע לסיני באמבולנס. היינו ארבעה ימים בסיני עד שהצלחנו לעבור את הגבול ולהגיע לבאר שבע. תפסו אותנו שם והעבירו אותנו לסהרונים." שלושה חודשים אחר כך הם שוחררו לבאר שבע ואז יצאו לחפש את אביו של סגאי בירושלים. הנה, בפיסקה קצרה ויבשה אחת סיכום של מסע שנמשך חצי שנה, מסע שחלקים גדולים ממנו היו ברגל, בתנאים מסוכנים מאין כמותם, בלילות, במדבר, עם ימים ארוכים בלי שהיה להם מה להכניס לפה ובלי מים. בכל שלב ושלב של הדרך ארבו להם סכנות. תשע שנים אחרי כל זה הם עדיין רחוקים, עדיין פליטים, מסתננים בלשון הישראלית המרושעת, אנשים שקופים חסרי מעמד וחסרי כל עתיד הנראה לעין.
לאריאלה צוויקל יש תקווה, "אופטימיות מסוימת" היא נזהרת, היא מקווה שאולי בתוך החברה הישראלית רדומה איזו "הגינות בסיסית" ואולי מאיזשהו מקום "תגבר ההכרה בכך שיש אנשים שאין להם לאן לחזור, שהמקום שהם באו ממנו הוא גיהנום עלי אדמות" ואולי יבדקו ויגיעו למסקנה שהם יכולים להיות מהגרי עבודה. וההכרה כזאת אולי, בתנאים מסוימים תאפשר לחלק ממבקשי המקלט למצוא כאן את המקלט שהם כל כך זקוקים לו.
המסע של אריאלה למרכז לקהילה האפריקאית בירושלים אינו מטלטל כמו זה של סרנאי, והיא לא הייתה חשופה לסכנות ולרגעי האימה שסרנאי ובעלה חוו, אבל הוא מעורר השתאות, שלא לומר הערצה ממש. כאמור, אריאלה היא ילידת ארצות הברית שהגיעה לישראל עם עליית הוריה. את היצר שלה להיות פעילה ומעורבת במקומות שבהן נדרשה מעורבות קהילתית וחברתית כזאת היא גילתה עוד כשהייתה תרמילאית. בכל מקום שהגיעה אליו בטיוליה ניסתה להתוודע אל התושבים המקומיים ולסייע להם בתחומים שונים. כשהגיעה לקמבודיה נשארה שנה בפנום פן וסייעה בהקמת ארגון שפעל למען ילדי רחוב. רק כששבה לישראל ואחרי שקיבלה החלטה ללמוד עבודה סוציאלית קהילתית השתתפה בערב של פעילים למען פליטים מדרום סודן שנערך בבית הלל בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים. זהבה גלאון הופיעה במפגש שבו אריאלה התוודעה לראשונה לנושא ולקיומם של פליטים כאלה בישראל. "אני זוכרת איך זהבה גלאון דיברה על התלאות שהפליטים עברו בסודן ואז היא ציטטה את אהוד אולמרט וחיקתה את הזלזול שבו שאל 'מה להם ולנו'. ואני אמרתי לעצמי מה להם ולנו? הכל. הכל. איך לא?" ושם התחילה המעורבות שלה וב-2009 היא שמעה על פרויקט ההתארגנות למען מבקשי מקלט אפריקאים בירושלים, פרויקט שבסופו של דבר יהפוך למרכז לקהילה האפריקאית בירושלים.
היא ראתה את מבקשי המקלט האלה שהגיעו למשרד הפנים לחדש את הוויזה שלהם. "לא נתנו להם להיכנס למשרד הפנים. הפליטים עמדו על המדרגות בין רחוב יפו לרחוב שלומציון המלכה. איש ביטחון היה יוצא אליהם, מחלק להם טפסים אחר כך היה אוסף מהם את הטפסים ואומר להם לחזור כעבור כמה שעות. ואז היו מחזירים להם את הטפסים עם הוראות בעברית. 'לך לסלאמה'. ומי יודע לקרוא בעברית? קלטתי שיושבים על המדריגות, בגשם, בשלג, אנשים שקופים, אנשים שלא רואים אותם. היה ברור לי שצריך לעשות משהו."
אם אריאלה מדברת על "אופטימיות מסוימת" גם לסרנאי, ככל שזה מפתיע יש תקווה. היא חיה בפחד, כפי שהיא מעידה. היא חרדה בעיקר לגורל ילדיה שנולדו בארץ והם חסרי אזרחות וחסרי כל מעמד, כאילו הם אינם קיימים כלל. "לי יש לפחות מספר דרכון על הוויזה שאני מקבלת שמקנה לי זכות לחיות כאן עוד ארבעה חודשים. לילדים שלי אין אפילו את זה. אני לא יכולה לסדר לבן הגדול שלי רב קו לאוטובוס כי אין לו שום מספר זהות. אני עובדת בניקיון בתים ובעלי עובד" ולפעמים יש מעט הרגשה זמנית של ביטחון ובעיקר "יש לנו תקווה גדולה." התקווה שלה הודפת את כל הפחדים של מתנגדי הפליטים ואלה המבקשים להכביד את חייהם מחשש שהם מבקשים להישאר כאן ולהשתקע בישראל. "התקווה שלנו היא לחזור הביתה. לחזור לאריתריאה כשיהיה שם שקט ואפשר יהיה לחזור."
עד שהתקווה הזאת תתגשם, אם אי פעם, אריאלה, החברה כאמור בהתנדבות בוועד המנהל של המרכז ומלווה את תחום הפסיכו-סוציאלי, בנוסף לעבודתה בעיריית ירושלים, מדגישה כי "הארעיות של חיי הפליטים זה הכל. זאת מהות קיומם" ולכן המרכז בירושלים הוקם כדי לתת להם איזה מרחב. מעט מקום. שתהיה להם חווייה חיובית כי "חשוב שהם יידעו בעתיד שלמישהו בכל זאת היה אכפת." יותר מזה, לדברי אריאלה, דווקא הקהילה בירושלים מוכיחה שזה יכול לעבוד. אנשים חיים כאן. מצליחים, כמו סרנאי ומשפחתה להישאר עם הראש מעל פני המים. ויש להם רשתות של תמיכה בקהילה. והם רוצים להמשיך להתפתח. והם באים למרכז ללמוד. ובנוסף לקהילה של 2,500 פליטים יש למעלה ממאה מתנדבים ואנשים שרוצים להירתם ולעזור. "בקנה המידה הקטן שלנו בירושלים – זה עובד."
