במורד גן העצמאות
עדי כהן (26) סטודנט לתואר שני ביחסים בינלאומיים, לימד עברית במשך שלושה חודשים כחלק מהפרויקט ללימודי שפה שאנו מפעילים. ביקשנו ממנו לשתף אותנו בחוויותיו במסגרת ההתנדבות בפרויקט. להלן מה שכתב.
במורד גן העצמאות במרכז ירושלים, בין הוולדורף אסטוריה לבין איפה שעתיד להיבנות מוזיאון הסבלנות, התכנסנו, ישראלים ומבקשי מקלט מאריתראיה ומסודן, לפיקניק הסיום של קורס העברית אותו העברתי במהלך החודשים האחר
ונים. אינג'רה לצד קוראסוני שוקולד, קולו (פיצוחים אתיופים) לצד במבה אוסם, כל אחד הביא כפי יכולתו מביתו. לא יכולתי לדמיין בילוי מוצלח מזה לשישי בצהריים: שמש נעימה ודשא ירוק, מחצלות וכדורגל עם הילדים, שיחות עם זרים שברגע הופכים לחברים.
ההתחלה, אפוא, לא הייתה פשוטה: מה לי ולזה? מעולם לא לימדתי עברית, מעולם לא עמדתי מול כיתה, ומעולם, כך נדמה לי כעת, לא החלפתי מילה עם אותם - סודנים /אריתראים/ פליטים/ מבקשי מקלט/מהגרי עבודה/ כל כינויי אחר – כאמור: מה לי ולזה?
כך גם נכנסתי לכיתה ביום הראשון שלי ללימודים, רק הפעם בתור מורה – מה לי ולזה? איך מתחילים? פשוט לדבר? הם מבינים?
מהר מאד למדתי שבתור מורה, אין מקום להיסוסים – המעמד מחייב, ואתה לא סתם עדי, אתה "המורֶה", למרות שלפעמים הם מתבלבלים ופונים אליי בתור "המורָה"- בלבול שנשאר מהלימוד בקבוצת המתחילים, אותו מעבירות שתי מורות-מתנדבות מקסימות.
השיחות נעות במנעד הרחב שבין "איך קוראים לך?", "מאיפה אתה?" ו-"איך מגיעים אל", עד לשיחות עומק על תפיסות דתיות וקהילתיות. לא פעם ניסיתי להמחיז מילה מסוימת – למשל, נוף – על-ידי ציורים רבי רושם על הלוח המחיק בכיתה ובנפנופי ידיים שלא היו מביישים פינגווין שחושב שהוא יכול לעוף. בפעם אחרת נתקלנו במילה "שטר", במשמעות של שטרות כסף. מבחינת התלמידים, אין הבדל בין שטר ומטבע, הכל "כסף" או "עודף". גם כשהוצאתי את המעט שנותר לי בארנק ההבדל לא היה ברור.
הקשיים גולשים גם אל מחוץ ללימודי העברית: מאמהות שמביאות את הילדות שלהן איתן לכיתה, בעוד שהדור הצעיר כבר תפס את השפה לפניהן, ועד תלמידים שלא מצליחים להגיע באופן קבוע לשיעורים - לכולם אנחנו מנסים למצוא פתרון וליצור מסגרת שתהווה מקום מוגן.
"לזמן אין משמעות אם לא עושים איתו משהו משמעותי"
בחזרה לפינקיק הסיום: מתחת לשלט שאומר, "future site of museum of tolerance Jerusalem opening 2017", התלמידים קראו בשמי. הם הביאו לי שקית מתנה עם לבבות סגולים מצוירים עליה. בפנים היה שעון. "תודה על הזמן שלך", הם לחשו בעברית מגומגמת, וליבי נמס כמו באותם ציורים של סאלבדור דאלי. לזמן אין משמעות אם לא עושים איתו משהו משמעותי.
